פסק-דין בתיק ע"פ 9184/06

השופטת א' חיות:

           זהו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בנצרת (כב' השופט ה' ח'טיב) שהרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה והחזקת סכין שלא כדין, בגינן נגזרו עליו ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי לשלוש שנים והופעל עונש מאסר מותנה בן שמונה חודשים שהיה תלוי ועומד כנגדו לריצוי באופן חופף. כן חוייב המערער בתשלום פיצוי לשתי המתלוננות אשר כלפיהן בוצעו העבירות.

המערער משיג בפנינו כנגד הרשעתו (ע"פ 9340/06), והמדינה מנגד מערערת על קולת העונש (ע"פ 9184/06).

כתב האישום וגרסת המערער

1.        המערער עמד לדין בבית המשפט המחוזי בנצרת בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה לפי סעיף 329(א)(1) לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: חוק העונשין), הפרעה לשוטר במילוי תפקידו לפי סעיף 275 לחוק העונשין והחזקת סכין שלא כדין לפי סעיף 186(א) לחוק העונשין. העובדות כפי שפורטו בכתב האישום הן אלה: בלילה שבין ה-29.7.2005 ל-30.7.2005 בילו המערער, שהיה אז כבן תשע-עשרה שנים, ודודו מאיר כהן (להלן: מאיר) במועדון "הסירקל" בקרית שמונה (להלן: המועדון). בסמוך לשעה 03:00 לאחר חצות ניגש מאיר אל ס' פ' (להלן: ס') ויוליה קומיסרצ'וק (להלן: יוליה), אשר חגגו ביחד עם חברתן קטיה חרמצ'וב (להלן: קטיה) את החלמתה ממחלת הסרטן, ודרש לדבר עימן ביחידות. קטיה, אשר הבחינה כי מעשיו מטרידים את חברותיה, הרחיקה אותו מהן לכיוון פתח היציאה של המועדון כשהיא אוחזת בחולצתו, והוא עזב את המועדון שרוט בצווארו. כעבור זמן קצר התקרב המערער אל ס' ויוליה (להלן: המתלוננות), החל לרקוד בסמוך אליהן ולפתע שלף מכיס מכנסיו סכין "פרפר" ונעץ אותה שוב ושוב בפלג גופה העליון של ס', עד שהתמוטטה ונפלה ארצה מדממת. לאחר מכן פנה המערער לעבר יוליה ודקר גם אותה וכאשר נפלה גם היא ארצה מדממת השליך את הסכין מידו ונמלט מהמועדון. המערער הסתתר במשך למעלה משבוע ימים עד אשר נתפס בידי כוחות המשטרה. כתוצאה מהמעשים המתוארים נגרמו ליוליה פצעי חתך בכתף ימין, בבטן, בזרוע וכן קרע בכבד ונקב בריאה. היא אושפזה בבית החולים למשך כשבועיים במסגרתם בוצע ניתוח בבטנה והוכנס נקז לריאותיה. לס' נגרמו כתוצאה מן הדקירות פצעי חתך בבטן ובחזה וכן פגיעה בכליה השמאלית, ואף היא נזקקה לטיפול כירורגי ואושפזה בבית החולים משך למעלה משבוע, חלק מן הזמן במחלקה לטיפול נמרץ.

2.        המערער כפר בעובדות כתב האישום, למעט העובדה כי ביום האירוע בילה במועדון. גרסתו בתמצית הייתה כי בעת ששהה במועדון פגש את יוליה וס', אותן הוא מכיר מקודם, הם התחבקו והתנשקו ורקדו ביחד כשעה עד שהשתיים פנו לקנות לעצמן שתיה חריפה, ואילו הוא סירב להצעתה של קטיה לשתות. לאחר מכן המשיכו לרקוד והוא סיפר ליוליה ולס' שהוא נוסע הלילה לאילת. אז יצא מהמועדון, לקח מביתו תיק שהכין מראש ונסע בטרמפים לאילת, שם ישן על החוף. המערער טען כי עזב את המועדון קודם לאירוע הדקירה וכלל לא נכח במקום בעת שהתרחש.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

3.        בית משפט קמא הרשיע את המערער בעבירות של חבלה בכוונה מחמירה ובעבירה של החזקת סכין שלא למטרה כשרה בקובעו כי השאלה המרכזית שיש להידרש אליה היא שאלת זהות הדוקר משום שהעובדה שהמתלוננות נדקרו וכן העובדה שכתוצאה מהדקירה נגרמו להן חבלות חמורות לא היו שנויות במחלוקת. לצורך כך סקר בית המשפט את הראיות הישירות והנסיבתיות שהונחו בפניו ובהן העדויות שמסרו שתי המתלוננות בפרשה. על פי הגרסה שמסרה ס' בבית החולים למחרת אירוע הדקירה וכן בבית המשפט, היא זיהתה את המערער בוודאות כמי שדקר אותה ואת יוליה. בית המשפט בחר להאמין לגרסה זו אף שסמוך לאחר הדקירה ובעודה במועדון אמרה ס' לחוקר המשטרה לוי אשכול שהיה במקום כי מאיר הוא שדקר אותה ושעות ספורות לאחר האירוע אמרה לחוקר המשטרה רוני יפה בבית החולים כי אינה יכולה לומר בוודאות מי דקר אותה, מאיר או המערער. בית המשפט קבע בהקשר זה כי נוכח מצבה הגופני הקשה ונוכח הטראומה שבה היתה ס' נתונה אין לייחס משקל לאמרות הראשונות שלה, ולעומת זאת יש ליתן את מלוא המשקל להודעה שמסרה למחרת הארוע לאחר שמצבה הרפואי התייצב ולאחר שהיה ביכולתה לחשוב ולהיזכר בהשתלשלות האירועים. בית המשפט הוסיף וקבע כי עדותה של יוליה, אשר העידה כי כאשר הרגישה את כאב הדקירה ראתה את המערער עומד לידה ומכה אותה, היא "עדות מהימנה וראויה לאימון", בציינו כי לא מצא בעדותה דברי גוזמה. עדותה זו אף תאמה את ההודעה שנגבתה ממנה בבית החולים למחרת האירוע, בה סיפרה יוליה כי המערער הוא שדקר אותה, אם כי ציינה שלא ראתה את הסכין והוסיפה ואמרה כי לדעתה המערער נשלח על ידי מאיר בעקבות התקרית שאירעה ביניהם קודם לכן. בית המשפט היה ער לכך שמיד לאחר אירוע הדקירה ובעודה במועדון שאל חוקר המשטרה לוי אשכול את יוליה האם נדקרה על ידי מאיר והיא הנהנה בראשה, אך קבע כי באותה עת היתה יוליה במצב של הלם ועל סף עילפון ועל כן אין לייחס לאותו הינהון כל משקל. תמיכה ראייתית לזיהויו של המערער כמבצע הדקירה מצא בית המשפט בהודעה שמסרה במשטרה מאיה לוגסי (להלן: מאיה). מאיה נכחה במועדון סמוך למקום האירוע וסיפרה כי ראתה את המערער, עימו היתה לה היכרות מוקדמת, תוקף את המתלוננות לאחר שהכניס את ידיו לכיס מכנסיו והוציא אותן. עם זאת ציינה מאיה כי לא ראתה מה החזיק המערער בידיו. בית המשפט קבע כי הגם שבעדותה בבית המשפט מיתנה מאיה חלק מן הדברים שאמרה בהודעתה במשטרה ואף ציינה כי היתה מטושטשת כיוון שהיתה תחת השפעת אלכוהול, הרי שאין בכך כדי לפגוע בגרסתה הראשונית והוא ייחס זאת למבוכה בה היתה נתונה בעקבות העובדה שנאלצה להעיד נגד המערער שבינו לבינה יש קירבה משפחתית. תמיכה ראייתית נוספת לזיהויו של המערער כמבצע הדקירה מצא בית המשפט גם בעדותם של שניים מן המאבטחים במועדון. המאבטח איליה גבריאל מסר בהודעתו במשטרה כי ראה בחור מכה בחורה בכתפה באמצעות בקבוק וכי לאחר שהבקבוק נשבר הוא דקר באמצעותו בחורה נוספת. לאחר מכן זיהה גבריאל את המערער בתמונה כבעל דמיון לבחור הדוקר. בית המשפט קמא ציין כי לעד זה לא היה כל אינטרס להפליל את המערער, וכי בעדותו בבית המשפט אף ניכר בו חוסר הרצון להעיד נגדו. מאבטח נוסף אשר בעדותו מצא בית המשפט חיזוק לזיהויו של המערער כמבצע הדקירה הוא מחמד אמין, אשר זיהה במסדר זיהוי תמונות את המערער כבחור הדומה לבחור שמשך את תשומת ליבו באותו לילה במועדון משום שהתנהג לא יפה ורקד תוך השתוללות ותנועות לא טבעיות. העד הוסיף וסיפר כי אף תפס את הבחור בידו אך לאחר שנאמר לו שיש בחורה פצועה עזב אותו ופנה אליה. גם בעדות זו מצא בית המשפט חיזוק לזיהויו של המערער כתוקף אף שציין כי אמין חזר והדגיש בעדותו שלא ראה סכין בידיו של המערער ולא ראה אותו מכה את מי מהמתלוננות. ראיות מחזקות נוספות מצא בית המשפט בהתנהגותו המפלילה של המערער, אשר לפי עדותן של מאיה וקטיה נראה בורח מהמועדון מיד לאחר האירוע. עוד קבע בית המשפט כי טענת המערער שכלל לא היה במועדון בעת האירוע הרחיבה את חזית המחלוקת והיא נסתרה על ידי עדי התביעה כולם. בית המשפט הוסיף וקבע כי עדות המערער הותירה רושם שלילי וכי הגרסה שמסר נעדרת הגיון וניכר בה שהוכנה על ידו מראש. בית המשפט הדגיש כי בניגוד למערער הותירו יוליה וס' רושם מהימן בעדותן וטענת המערער כי התחבק והתנשק איתן נסתרה על ידן. כמו כן ציין בית המשפט כי היעלמותו של המערער מקרית שמונה בליל האירוע לפרק זמן של כעשרה ימים מהווה בנסיבות העניין התנהגות מפלילה, בייחוד נוכח העובדה שהמערער בחר שלא להעיד את אימו אף שלגרסתו ידעה כי תכנן עוד קודם לכן לנסוע לאילת ללא קשר לאירוע. עוד קבע בית המשפט כי בחקירתו במשטרה סירב המערער להשיב לשאלות החוקר והסתפק במסירת גרסתו. בית המשפט דחה כבלתי משכנע את ההסבר שסיפק המערער בהקשר זה כי החוקר איים וצחק עליו, וקבע כי יש לזקוף לחובת גרסתו את אי שיתוף הפעולה מצידו בחקירה. עדותו של עד ההגנה משה יפרח, אשר העיד כי ראה את מאיר יוצא מן המועדון לאחר אירוע הדקירות, לא זכתה אף היא לאמון בית המשפט, בציינו כי ניכר בה שבאה לעולם אך ורק כדי לסייע למערער ולעורר ספק שמא מאיר הוא שדקר את המתלוננות. בית המשפט הוסיף וציין כי עדות זו עומדת בסתירה לעדותו של יניב אמסלם, אחד מבעלי המועדון, לה האמין בית המשפט אשר העיד כי ראה שהמאבטחים הוציאו את מאיר מן המועדון לפני האירוע וכי האפשרות שחזר למועדון לאחר מכן היא אפסית. עוד ציין בית המשפט כי אפילו היה מגיע למסקנה שמאיר אכן חזר למועדון לאחר שסולק ממנו, לא היה בכך כדי לשנות ממסקנתו באשר לזהות הדוקר נוכח הראיות שהוצגו בפניו. לבסוף ציין בית המשפט כי לאף אחד מן העדים לא היה כל אינטרס להעליל על המערער עלילת שווא, בהדגישו כי בינו לבין המתלוננות לא היה כל סכסוך קודם וכי נוכח עדותן של יוליה וס' שמאיר איים עליהן ניתן להסיק כי "[א]ילו היה מדובר בעדויות שבאו להעליל, הרי שקל להם יותר היה להעיד שמאיר כהן [ד]קר אותן".

4.        ביסוס לקביעה כי הדקירות בוצעו באמצעות סכין מצא בית המשפט בעדותה של ס' אשר סיפרה כי הדוקר השתמש בסכין, וכן בעדותו של אולג זוכרקין אשר רקד עם המתלוננות סמוך לפני שנדקרו והעיד כי ראה לפתע את יוליה מתמוטטת עם "סכין פרפר" בכתפה. הסכין עצמה ועליה דם (מוצג 28) נמצאה על ידי אחד מבעלי המועדון בזירה מיד לאחר אירוע הדקירות והוא נטל אותה ומסר אותה לחוקר המשטרה לוי אשכול שהיה במקום. על הסכין לא נמצאו טביעות אצבע כלשהן. בית המשפט הוסיף וקבע כי הוכח קיומו של יסוד נפשי מסוג "כוונה מיוחדת", במובן זה שמבצע העבירה התכוון לגרום לקורבנות חבלה חמורה ואף חפץ בכך. וכדבריו:

[המערער] דקר כ"א מהמתלוננות יותר מאשר דקירה אחת, גם באיזורים רגישים כמו בטן תחתונה, חזה, בדקירות חודרות. המסקנה היחידה המתבקשת ממעשיו כי הוא לא רק היה מודע למעשים שהוא מבצע אלא גם היה מודע לתוצאות הטבעיות הנובעות ממעשים אלה, קרי חבלה חמורה, ולא רק זאת, אלא גם חפץ באותה תוצאה, שהרי אם לא כן מדוע דקר בצורה אכזרית כ"א משתי המתלוננות יותר מדקירה אחת, ובמקומות שונים ורגישים של גופן, מבלי שתקדם לכך התגרות כלשהי מצידן.

עוד קבע בית המשפט כי הוכח שהמערער אשר דקר את המתלוננות בסכין "החזיק באותה סכין למטרה בלתי כשרה, מטרה אשר התממשה הלכה למעשה ע"י שימוש שה[מערער] עשה בסכין". בהתבסס על כל הממצאים המפורטים לעיל הרשיע, כאמור, בית משפט קמא את המערער בביצוע שתי עבירות של חבלה בכוונה מחמירה ובהחזקת סכין שלא כדין. לעומת זאת זיכה בית המשפט את המערער מן העבירה של הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, בקובעו כי לצורך התקיימותה אין די בהסתלקותו של נאשם מזירת העבירה, אלא יש להוכיח מעשה פוזיטיבי שנועד לכתחילה לגרום להפרעה.

5.        בגין המעשים בהם הורשע גזר בית המשפט על המערער ארבע שנות מאסר בפועל ושנתיים מאסר על תנאי לשלוש שנים, הפעיל מאסר על תנאי של שמונה חודשים שנגזרו עליו בת.פ. 162/03 (בית משפט השלום לנוער בקרית שמונה) לריצוי באופן חופף וכן חייב אותו בתשלום פיצוי בסך של 15,000 ש"ח לכל אחת מן המתלוננות. בגזר הדין הדגיש בית המשפט את חומרתן של עבירות האלימות ובמיוחד את אלו שבהן נעשה שימוש בסכין או בכלי פוגעני אחר. עוד הדגיש בית המשפט כי מעשי אלימות ותופעת ה"סכינאות" הפכו ל"מכת מדינה" כמעט ועל כן מצווים בתי המשפט להירתם למלחמה בהם באמצעות הטלת ענישה מחמירה גם על צעירים דוגמת המערער, תוך מתן משקל רב יותר לאינטרס הציבורי שבהרתעת הכלל מזה שיש ליתן לנסיבות אישיות של נאשם ספציפי העומד לדין, וכלשונו:

בענייננו דקר ה[מערער] את שתי המתלוננות (אשר הגיעו למועדון כדי לבלות ולחגוג את החלמת חברתן ממחלת הסרטן) באכזריות, מספר רב של דקירות ומבלי שקדמה לכך כל התגרות מצידן, וללא סיבה הנראית לעין. ... תוצא[ו]ת מעשיו של ה[מערער] היו חמורות מאוד, ורק במזל לא גרמו לתוצאה קטלנית. ... התנהגותו האלימה של ה[מערער] בוצעה למרות שמעל ראשו מונפת היתה חרב של מאסר מותנה מכוח גזר הדין בת.פ 162/03 הנ"ל, ואעפ"כ הדבר לא הרתיע את ה[מערער] מלשוב ולבצע מעשה אלימות חמור ביותר.

יחד עם זאת ציין בית המשפט כי נתן דעתו גם לנסיבות האישיות של המערער כפי שעלו מתסקיר שירות המבחן ובייחוד לגילו הצעיר ולצורך להשאיר בפניו "פתח ותקווה לשינוי דרכו ושיקום חייו".

הערעור על הכרעת הדין (ע"פ 9340/06)

טענות הצדדים

6.        המערער לא השלים עם פסק דינו של בית המשפט המחוזי, ומכאן הערעור שבפנינו. המערער טוען כי התביעה לא עמדה בנטל הראיה המוטל עליה וכי יש לזכותו מן העבירות בהן הורשע. לטענתו, נפלו סתירות מהותיות בעדויות שהוצגו מטעם התביעה וזאת הן בהשוואת העדויות אלו מול אלו והן בהשוואת הגרסאות שמסרו אותם עדים עצמם ובעיקר המתלוננות במשטרה ובבית המשפט. בעניין זה מדגיש המערער כי המתלוננת ס' שינתה את גרסתה שלוש פעמים. סמוך למועד הדקירה הצביעה על מאיר כדוקר, כשעתיים לאחר האירוע אמרה כי לא ידוע לה מי הדוקר - המערער או מאיר - ואילו בהודעתה למחרת האירוע כמו גם בעדותה בבית המשפט הצביעה עליו כעל הדוקר. טוען המערער כי קביעתו של בית המשפט לפיה הודעתה השניה של ס' (שנמסרה בבית החולים כשעתיים לאחר האירוע) מהימנה בכל הנושאים למעט לגבי זהות הדוקר, בתרצו זאת במצבה הגופני אותה עת אינה יכולה לעמוד. המערער מוסיף ומדגיש כי גם יוליה שינתה את גרסתה באשר לזהות הדוקר בציינו כי חוקר המשטרה לוי אשכול שאל אותה בזירה עצמה, סמוך לאחר הדקירה, האם מאיר הוא זה שדקר אותה והיא הנהנה בראשה ורק בבית החולים שינתה את טעמה והצביעה עליו כעל מי שביצע את הדקירות. המערער מדגיש בעניין זה כי מכל מקום וגם לפי גרסתה המאוחרת לא העידה יוליה שראתה אותו דוקר. כל שאמרה הוא שראתה אותו עומד לידה לאחר הדקירה, והוא אף מוסיף ומציין את חוסר העקביות שבעדותה לגבי המיקום בו נדקרה לראשונה (בכתף או בבטן). טוען המערער כי בניגוד לגישה שאימץ בית משפט קמא, יש לבכר את הגרסאות הראשוניות והספונטניות שמסרו המתלוננות על פני גרסאותיהן המאוחרות והכבושות. המערער מוסיף וטוען כי בהחלט ייתכן שביסוד שינוי הגרסה עומד חששן של המתלוננות ממאיר, משום שאיים עליהן בעבר. אשר לזיהויו בידי המאבטח איליה גבריאל, מדגיש המערער כי זה העיד שראה בוודאות שהדקירה התבצעה באמצעות בקבוק זכוכית, ולכן לא ניתן למצוא בעדות זו חיזוק לזיהויו כמבצע העבירה. עוד מציין המערער כי לא ניתן לסמוך על זיהויו על ידי גבריאל, שכן בהליך הזיהוי שבוצע במשטרה הוכוון גבריאל לתמונתו ונשאל האם זה הבחור שדקר. המערער מוסיף וטוען כי יש להתעלם גם מעדותה של קטיה נוכח העובדה שהיא העידה כי לא ראתה את מבצע הדקירה וכן יש להתעלם מן התוספת שהוסיפה לראשונה בעדותה בבית המשפט לפיה לאחר אירוע הדקירה ראתה את המערער רץ ודוחף אנשים, בהיותה עדות כבושה. גם את עדותה של מאיה אשר העידה כי ראתה את המערער מכה את המתלוננות ובורח יש לדחות לשיטת המערער וזאת משום שהיא עצמה העידה כי היא "מספרת במטושטש" וכי היתה תחת השפעת אלכוהול וכן משום שהעידה שלא ראתה את הסכין והוסיפה בעדותה בבית המשפט פרטים חדשים. כך סיפרה בבית המשפט בניגוד לגרסתה הראשונית, כי ראתה את המערער בורח ונתפס בידי המאבטחים בעוד שדווקא מאיר הוא זה שנתפס על ידי מאבטחים לפני האירוע. המערער מוסיף וטוען כי שגה בית המשפט בכך שהעדיף את ההודעות שמסרו מאיה והמאבטח איליה גבריאל בחקירתם במשטרה על פני עדויותיהם בפניו, בקובעו כי העידו בחוסר רצון בולט נגד המערער. לא ניתן, כך טוען המערער, לפרש כל סתירה בגרסה כחוסר רצון להעיד, ויש בכך משום עיקור התועלת שבחקירה הנגדית, מה גם שהמשיבה לא ביקשה להכריז על עדים אלו כעדים עויינים. עוד טוען המערער כי עדות המאבטח מחמד אמין, שהעיד כי תפס אותו, אינה קושרת אותו לאירוע שכן המאבטח לא העיד שתפס אותו בצמוד למקום הדקירה ובנוסף לא העיד שראה אותו מכה את המתלוננות. מנגד, כך טוען המערער, גרסתו שלו מפורטת, סדורה ונטולת סתירות והיא נתמכת בעדותו של יפרח משה, עד ראיה ניטרלי ונטול אינטרסים אשר ציין כי מיד לאחר האירוע הבחין במאיר יוצא מן המועדון. גם מאיר, כך מוסיף וטוען המערער, אישר בעדותו כי היה במועדון בעת התרחשות האירוע וזאת בניגוד לגרסת התביעה לפיה המאבטחים מנעו ממנו לשוב ולהיכנס למועדון. גרסה זו נתמכת לדעת המערער גם בעדות בעל המועדון אשר העיד כי לא ניתן לשלול באופן מוחלט את האפשרות שמאיר חזר למועדון בציינו כי "כל גדר ניתנת לפריצה". לעניין הנסיעה לאילת שב המערער וטוען כי זו היתה מתוכננת מזה זמן רב ועל כן אין ללמוד ממנה דבר. עוד הוא טוען כי לא הביא את אימו להעיד בעניין זה משום שסבר שעדותה אינה מעלה ואינה מורידה וכי מכל מקום לא עליו מוטל הנטל להוכיח שלא ביצע את המעשה. המערער סבור כי יש בראיות שהוצגו כדי להצביע על מאיר כמי שדקר את המתלוננות ולמצער יש בהן כדי לעורר ספק סביר בדבר ביצוע הדקירות על ידו. לפיכך סבור המערער כי המקרה שבפנינו נמנה עם אותם מקרים חריגים אשר בהם ראוי כי ערכאת הערעור תתערב בממצאי העובדה של בית משפט קמא, אף שבדרך כלל אין זה מדרכה לעשות כן.

7.        המשיבה, מצידה, טוענת כי הרשעתו של המערער בדין יסודה וכי אין להתערב בממצאי העובדה ובקביעות המהימנות של בית משפט קמא. המשיבה מדגישה כי בית המשפט המחוזי היה ער לקשיים הלכאוריים שעלו בעדויות מטעמה אך הוא נתן להם מענה מספק בהכרעת הדין. המשיבה מדגישה כי אין חולק שלא היה סכסוך מוקדם כלשהו בין המערער לבין המתלוננות, וכי הוא עצמו העיד שהיה מיודד איתן. על כן לא ניתן לייחס למתלוננות מניע לטפול עליו האשמות שווא. עוד טוענת המשיבה כי דווקא העובדה שגרסת המתלוננות אינה שלמה ומפורטת, למשל עדות יוליה שלא ראתה את הסכין, מוכיחה כי אין מדובר בעלילה או בגרסת בדים. המשיבה מוסיפה וטוענת כי ביצוע הדקירה על ידי המערער נתמך בעדותו של המאבטח מחמד אמין, אשר העיד כי את תשומת ליבו משך "בחור שלא מתנהג יפה" והוא תפס אותו בידו אך עזב אותו לאחר שנאמר לו שיש בחורה פצועה, ולאחר מכן זיהה במסדר תמונות את המערער בציינו כי הוא דומה לבחור שאותו תפס. עדות זו משתלבת לטענת המשיבה בעדותה של מאיה שהעידה כי המערער נתפס על ידי אחד מהמאבטחים לאחר אירוע הדקירה. עוד סבורה המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקובעו שמדובר במקום המוני וחשוך ועל כן אין לייחס משקל מהותי לעובדה שמאבטח נוסף, איליה גבריאל, העיד שראה את הבחורות נדקרות באמצעות בקבוק ולא באמצעות סכין. כמו כן סבורה המשיבה כי צדק בית משפט קמא בקובעו שאין לייחס משקל רב לגרסאות אותן מסרו המתלוננות סמוך לאחר אירוע הדקירות וזאת נוכח מצבן הגופני והנפשי אותה עת. מדו"ח חוקר המשטרה לוי אשכול שהיה בזירה עולה בהקשר זה כי ס' נאנקה ובכתה ויוליה היתה על סף עילפון, וההודעה שנגבתה מס' כשעתיים לאחר האירוע בבית החולים נמסרה על ידה תחת השפעה של כדורי הרגעה ובדיעבד לא זכרה כלל שאמרה לחוקר המשטרה כי ייתכן שמאיר דקר אותה. לבסוף טוענת המשיבה כי העובדה שגם שמו של מאיר עלה על ידי מי מהעדים לאירוע אינה מפתיעה נוכח העובדה שהמפגש המוקדם עימו הוא שעמד ברקע אירוע הדקירה. אולם, נוכח הראיות המשכנעות שהוצגו צדק בית משפט קמא לטענת המשיבה בקובעו כי זהותו של המערער כמי שביצע את הדקירות הוכחה מעבר לכל ספק סביר.

דיון